כנסו והרשמו למועדון החברים של ISRAEL BALLISTICS

עקבו אחר ערוץ היוטיוב של ISRAEL BALLISTICS

האם גם לכם עברה המחשבה בראש להיפרד מרישיון הנשק שלכם? אם כן, אתם לא לבד. אפילו ממש ממש לא לבד, אלא חלק מקבוצה הולכת וגדלה של חמושים, ממש כמוכם, אשר צעדו כבר אל בתי המסחר, או נמצאים בשלב מאוד החלטי לעשות את הצעד של להחזיר את הנשק והרישיון לשאת אותו. בשיחות שערכנו עם בתי המסחר השונים, חלקם מדווחים על תנועה נאה של מתחמשים חדשים בעקבות הכללת ישובים חדשים ברשימת הזכאים, אך בניהם נמצאים עשרות ואף מאות חמושים אשר בוחרים לוותר על רישיון הנשק שלהם, מדי חודש. פנינו את האגף לרישוי ופיקוח כלי יריה בבקשה לקבל מספרים מדויקים, אך טרם התקבלה תשובה.

אנחנו לא שופטים אף אחד מכם ומניחים שאם הגעתם להחלטה (הקשה?) להיפרד מהנשק האישי, עשיתם זאת לאחר מחשבה מעמיקה ולקיחה בחשבון של כל השיקולים. לפי הפידבק מהשטח, הסיבות להפסקת הרישיון, לכאורה, נשמעות הגיוניות. רוב החמושים הסבירו כי להיות חמוש נושא נשק בישראל, מדובר באחריות כבדה שמצריכה מהם אחסנה קפדנית בכספת ביתית בדרישות סף גבוהות (חלק ניכר משוכרי הדירות מתקשים להתקין כספת שכזו ללא אישור בעל הנכס), בדרישה להפקידו לפני נסיעות לחו"ל (בעונת חופשות הקיץ סיבה זו נעשית פופולארית למדי). אחרים ענו כי העלויות הגבוהות של "להיות חמוש בישראל" הכריעו אותם – מחירי הרכישה הגבוהים, מחירי התחמושת, הציוד הנלווה וההכשרות מקשים בתקופת לחץ כלכלי. היו גם שהסבירו שהם חווים קשיים להגיע למקום העבודה כשהם נושאים נשק (או ממילא גרים ועובדים במרכז, אז לא צריך נשק) וחלקם אף הביע חשש להשאירו בבית, אפילו כשהוא מאובטח בכספת, כאשר הילדים נמצאים שם כחלק מהחופש הגדול.

לכל סיבות אלה אנו רוצים להוסיף את תחושת הרגיעה המזויפת במצב הביטחוני בישראל. כידוע, אנחנו ממהרים להגיב לגלי ההיסטריה, חלק עם רכישות מוגזמות לפני התקיפה האפשרית מאיראן וכמובן ההסתערות על בתי המסחר והמטווחים לאחר טבח ה-7 באוקטובר. אולם כיום, כאשר גל המתחמשים בעקבות אותו אסון מגיע לשלב חידוש הרישיון, כעת, כמעט 3 שנים אחרי, חלקם מביט לצדדים ומשער שהאיום חלף ושביעי באוקטובר נוסף לא יגיע – המחשה לתסמונת הזיכרון הקצר.

אנחנו לא רוצים להיות מבשרי הרעות או מפיצי תחזיות קודרות. אמנם עזה כבר לא נראית כפי שנראתה לפני שלוש שנים ונראה שגם אם חלקית, ישראל הפיקה לקחים וחימשה כיתות כוננות וכוחות הביטחון כבר לא מזלזלים בהתרעות. אולם הפעילות הביטחונית בעזה לא הסתיימה, אנחנו מקבלים מדי יום תזכורות לאיום המתגבש והמתעצם ביהודה ושומרון אשר עלול לא רק להשפיע על הישובים היהודיים שם וסמוכי הגדר, אלא גם בפיגועים בתוך שטח ישראל וגם המרחב הציבורי בישראל עדיין סובל מרמת בטיחות אישית מפוקפקת.

כבר אמרנו זאת בעבר – בישראל, נשיאת נשק להגנה עצמית איננה זכות, אלא אישור שניתן על ידי המדינה באופן אישי. אחרי שבעה עשורים שבהם חווינו הגבלות מוחשיות בתחום זה, עד שניתנה לנו האפשרות לשאת נשק באופן חוקי, לעניות דעתנו כל מי שרשאי, יכול ורוצה, ראוי שיעשה זאת. אסור לנו להישען ולהתנחם בתחושת הרגיעה שמסביבנו, כי היא לא מעוגנת במציאות. האיומים על תושבי המדינה וביטחונם האישי עדיין מוחשיים מדי יום ולא כדאי לחכות לפיגוע הבא כדי שייתן לכם "אוויר ותירוץ" להמשיך להחזיק בנשק. וחשוב לזכור, יתכן והבחירות הקרובות יציבו נבחר אחר בראש המשרדים הממשלתיים ולהם עלולה להיות מדיניות אחרת בנושא ההתחמשות האזרחית. כך שוויתור על הנשק היום, עלולה להיות החלטה בלתי הפיכה.

ומשפט אחד ליבואני וסוחרי הנשק בישראל – ביכולתכם לסייע בצמצום המגמה של החזרת הנשקים, על ידי יצירת מבצעים לאימונים ותחמושת, ביצירת פעילות שהיא לא רק לימודית, אלא גם מהנה, מחזקת חברתית (קבוצות ירי ואימון) ועוד. כמו כן, נסו להציע למבקשי הביטול תקופת אחסנה ארוכה וזולה יותר, כדי שתעניק להם סוג של פתרון אישי לבעיות שהועלו לעיל, מבלי לוותר באופן מוחלט על הרישיון. הצעה אחרונה, לסייע למקומות עבודה גדולים בהם מועסקים מספר חמושים, לקיים פעילות ארגונית הקשורה לירי, הדרכה, תחרות וכו'. פעילות שכזו תגביר את הסנטימנט החיובי להמשיך ולהחזיק ברישיון לנשק.