כנסו והרשמו למועדון החברים של ISRAEL BALLISTICS

עקבו אחר ערוץ היוטיוב של ISRAEL BALLISTICS

בדרך כלל, כשמדברים על מדריכי ירי, מדברים על טכניקה, אחיזה, קו כוונות, בטיחות, פרוצדורה ועוד. עטים מדברים על הדבר הכי משמעותי בעבודה הזאת: אנשים. אני רוצה לדבר על היום-יום של מדריך ירי. על מי שאנחנו פוגשים בקו האש, על מה שהם מביאים איתם ועל מה שבאמת נדרש מאיתנו מעבר לדעת לירות טוב.

האישה שרצתה למכור את האקדח

זה היה בוקר רגיל במטווח. אישה בסביבות גיל ארבעים ניגשה לדלפק ושאלה איך מוכרים את נשק ואיך מוותרים על רישיון. לא כעס. לא דרמה. רק עייפות. כששאלנו למה, היא סיפרה שבערב הקודם הייתה בריענון תקופתי במטווח אחר. היא הבינה את ההסברים, היא ידעה מה צריך לעשות, אבל הידיים לא שיתפו פעולה. הפגיעות לא היו מספיק טובות. המדריך עצר אותה באמצע האימון – "נכשלת".

מאותו רגע – מבחינתה – הסיפור נגמר. אם אני לא טובה בזה, אולי אני לא צריכה להחזיק נשק. אחר כך התברר שהיא כן השקיעה. היא השתתפה באימונים מתקדמים לנשים ביישוב שלה, היא הוציאה רישיון בתבחין של יישוב זכאי, היא לא חיפשה אקשן – היא רצתה להגן על המשפחה שלה. אבל הביטחון העצמי שלה בנשק אף פעם לא באמת נבנה והכישלון הזה פשוט שבר משהו. הבקשה שלה לוותר על הרישיון לא הייתה החלטה רציונלית. זו הייתה תגובה רגשית.

מה באמת מלמדים אותנו בקורס מדריכים

בקורס מדריכי ירי לומדים הרבה דברים חשובים – לומדים איך לירות, איך ללמד לירות. איך למנוע תאונות, מתרגלים יבשים עד שהאצבעות מדממות, לומדים חוק, לומדים מצגות, לומדים נוהל. אבל יש דבר אחד שכמעט לא לומדים – איך לעבוד עם בני אדם. לא לומדים איך לזהות פחד. לא לומדים איך לעבוד עם מי שנכנס ללחץ. לא לומדים מה עושים כשמישהו מתפרק. ובעיקר לא לומדים איך לקחת מיומנות לוחמנית ולהעביר אותה לידיים אזרחיות וזה פער עצום.

למשל דילמות שאף מצגת לא מכינה אליהן – אישה שמחזיקה אקדח בפעם הראשונה ושומעת את הירייה הראשונה – ומתחילה לבכות. גבר בן שבעים עם ארבעים שנות רישיון, שכבר לא פוגע במטרה – ואתה יודע שזה הסוף.