אולם לאור המצב שבו המפגעים ככל הנראה השתמשו בלא פחות משישה כלי נשק ארוכים שהוחזקו ברישיון באופן חוקי, זועק ההבדל בין מבצעי פיגוע הטרור לשאר הנוכחים במקום – ניכר שאיש מהם לא היה חמוש. מלבד אדם אחד שהעז לזנק על אחד המפגעים ולנטרל את יכולתו להמשיך לירות ברובה הציד אותו נשא, איש לא ניסה או הצליח לעצור את המפגעים. אלה יכלו לבצע את זממן במשך כרבע שעה מבלי הפרעה. מאוחר יותר אף הצליחו לפגוע במספר שוטרים שככל הנראה היו חמושים באקדחים בלבד ולא היו מיומנים בירי.

מעשה הגבורה של האזרח שזינק על המפגע מתוך חוסר אונים הוא ראוי לשבח, אך הוא גם הוכחה מצערת לחוסר באמצעי ההגנה. המעשה היה מעשה של הקרבה ולא של נטרול יעיל, כפי שהיה קורה אם אותו אדם או אדם אחר היה נושא נשק אישי. אדם זה נאלץ לסכן את חייו פיזית, במקום לנטרל את האיום מרחוק ובבטחה.

אין לנו ספק כי אם היו חמושים בקרב בני הקהילה היהודית במקום, הם יכלו להגיב, להקשות על המפגעים להמשיך בירי ללא אבחנה ואולי גם לנטרל אותם, כפי שראינו באירועי טרור דומים בישראל. משמע, מדיניות נשק מתירנית אינה מסייעת במיוחד כאשר היא מאפשרת נשק בידיים הלא נכונות. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר צוטט לא פעם אומר כי "במקום שבו אין נשק, לא היו חיים ובמקום בו היה נשק, ניצלו חיים. ההבדל הקריטי הוא זמן תגובה אפס של האזרח החמוש אל מול זמן תגובה של דקות ארוכות של כוחות הביטחון המקצועיים." בהתייחסו לאסון ה-7 באוקטובר ואמרה זו מקבלת משנה תוקף לאור אירוע הטרור באוסטרליה.

הלקח מסידני ברור: המאבק בטרור אינו רק עניין של מדיניות נשק מחמירה או מקלה, אלא עניין של איזון. במקום שבו הטרוריסט ימצא נשק באופן לא חוקי או בדרכי עורמה, האזרח שומר החוק חייב להחזיק ביתרון המיידי כדי להגן על עצמו, משפחתו והקהילה שבה הוא חי. מדיניות שמסרבת לאפשר הגנה עצמית, היא מדיניות שמשאירה את הציבור חשוף ופגיע. על ישראל ואוסטרליה ללמוד – נשק בידיים הנכונות מציל חיים.