האקדח שמעניש את היורה בו

כן, מה שקראתם. יריתם? קיבלתם עונש. בתחילת המאה ה-20, כשהעולם רק התחיל לעבור לאקדחים חצי-אוטומטיים, ממציא בריטי בשם היו גאבט-פיירפקס השיק בעולם את ה"מאדים" (MARS). השאיפה הייתה פשוטה: לייצר את האקדח החזק ביותר בעולם. נשמע מוכר, נכון? כן, אבל גם פה, נכון לזמנו, הוא גם הצליח, אבל הדרך לשם הייתה רצופה בהחלטות הנדסיות שגובלות בסדיזם של ממש.

האקדח השתמש במנגנון "רתע ארוך"(Long Recoil)  קיצוני. עם הירי, הקנה והבריח נעו יחד לאחור לאורך מרחק עצום. כדי להזין כדור חדש, האקדח לא דחף אותו קדימה מהמחסנית כמו אקדח נורמלי, אלא שלף אותו לאחור מתוך המחסנית, העלה אותו למעלה במעלית פנימית ורק אז דחף אותו קדימה לבית הבליעה. זה לא רק נשמע מסורבל. זו רק ההתחלה.

כי אם מנגנון ההזנה היה מוזר, מנגנון הפליטה היה פשוט פסיכי. האקדח פלט את התרמילים הריקים אחורה ולא הצידה ובעוצמה אדירה, הישר לפרצוף של היורה. תוסיפו לזה משקל עצום, רתע אגרסיבי ועשרות חלקים קטנים שנטו להישבר ותקבלו את אחד האקדחים ההזויים שהאנושות פיתחה. בניסויים של הצבא הבריטי נכתב בדוח הרשמי: "שום אדם שירה באקדח הזה פעם אחת, לא הביע רצון לירות בו שוב". אקדח זה יוצר במאה עותקים בלבד לפני שהחברה פשטה רגל וגם הוא הפך לפריט אספנים מפוקפק.

באתם לנגן או להילחם?

אם חשבתם שסידור הכדורים ב"מחסן" של האקדח הוא או בתוך מעוגל או במחסנית טורית הם הכל, אז הם לא. אמנם כבר ראינו תוף מגודל ומחסניות בננה, אבל מחסנית בצורת מפוחית? נו באמת. הרעיון היה לייצר אקדח שמייצר ירי רציף, מבלי הצורך לטעון אותו שוב באיטיות ובמידה רבה, זה גם עבד. הפתרון היצירתי והמוזר הזה היה אקדח המפוחית, שפותח בין היתר על ידי ג'ונתן בראונינג (אביו של ג'ון מוזס בראונינג האגדי). במקום תוף מסתובב, האקדח השתמש במחסנית פלדה שטוחה ורוחבית שהכילה מספר בתי בליעה (לרוב בין 5 ל-10) מסודרים בשורה ישרה ואופקית, כמו מפוחית. המחסנית הושחלה לרוחב גוף האקדח ועם כל דריכה של הפטיש, המחסנית החליקה צעד אחד ימינה או שמאלה, כדי להציב את הכדור הבא מול הנוקר והקנה.

מעבר לעובדה שהאקדח נראה מגוחך ושינה את מרכז הכובד שלו באופן קיצוני עם כל ירי (המשקל נדד קצת הצידה), הייתה כאן סכנת מוות אמיתית. באותם ימים של אבק שריפה שחור, תופעה של "Chain Fire" (הצתת שרשרת) הייתה נפוצה. ניצוץ אחד מהכדור שנורה, היה עלול להצית את שאר הכדורים במחסנית הרוחבית. התוצאה? ירי בו-זמני של מרבית אם לא כל הכדורים הצידה, היישר לתוך האצבעות של היורה או לתוך הפרצוף של האנשים שעמדו לצדו.