לא כל אירוע עם סכין הוא פיגוע

חוק וסדר

לא כל אירוע עם סכין הוא פיגוע

אישה המעורערת בנפשה, איימה על העוברים והשבים ברחוב בבאר שבע עם סכין, אבל למרות הצעקות מסביב לירות בה, המאבטח והחייל בחרו בדרך הנכונה לנטרול ללא ירי

25/03/2026

// כתב:

מאמר אורח: עו"ד דורון ברקת

// צילום:

צילום מסך

שתפו את הכתבה:

כנסו והרשמו למועדון החברים של ISRAEL BALLISTICS

עקבו אחר ערוץ היוטיוב של ISRAEL BALLISTICS

אזעקה, רחוב מרכזי בבאר שבע, אישה עומדת באמצע הכביש עם שני סכינים ביד, ומול כל המתח והכאוס הזה עומדים מאבטח אחד וחייל אחד שמנסים לקבל החלטות בשניות. לפי הדיווח, האישה הסתובבה ברחוב בבאר שבע, מנופפת בסכינים ומאיימת על עוברים ושבים בזמן אזעקה. אנשים נמלטו בריצה, המאבטח שלף נשק, החייל השתמש בחגורה, וביחד הצליחו להפיל אותה לרצפה ולהשתלט עליה בלי ירי ובלי נפגעים נוספים.

זה בדיוק המקום שבו חשוב לעשות סדר בראש: לא כל אירוע עם סכין הוא פיגוע, ולא כל מתמודדת נפש עם סכינים היא מחבלת. לפעמים מדובר באירוע פלילי "קלאסי", לפעמים במצב פסיכוטי או משבר נפשי חריף – כמו במקרה שכתבתי עליו בעבר, של האם מהרצליה, יאנה איצקוביץ, שהרגה את בנה והגיעה לקניון חמושה בגרזן – ולפעמים באירוע פח"ע. המשותף לכולם הוא שהחמוש בשטח צריך להחליט בתוך שניות אם מדובר בסכנת חיים מיידית, ואם יש דרך אחרת לנטרל את הסכנה בלי לירות. ההבחנה הזו לא נועדה לרפות את ידי האזרח החמוש התורן, אלא להכריח אותנו לחשוב – גם בשעת לחץ: מי עומד מולי, מה הוא עושה, ומהי רמת הסיכון עכשיו, לא בכותרות של מחר בבוקר.

במקרה הזה המאבטח והחייל עשו את הדבר הנכון. המאבטח עמד מוכן לירות – אבל לא ירה. הוא עמד מולה בעמידה יציבה עם נשק מכוון, ובכל זאת העדיף לדבר, להמתין עוד מעט ולתת לחייל לנסות לעצור אותה באמצעים פחות קטלניים (ובמקרה שלנו – שימוש יצירתי בחגורה), תוך שהוא שומר על אפשרות הירי כמוצא אחרון בלבד. מול התפעול היפה הזה נמצא אותו אחד שעומד לידו וצועק בלי הפסקה "תן לה כדור ברגל" הוא בדיוק מה שלא צריך בשטח: לחץ מיותר, עצות מהיציע בזמן שמישהו אחר נושא על הגב את האחריות הפלילית, המקצועית והמוסרית. המאבטח עבר הכשרה, יש לו נהלים, הוא זה שיעמוד בחקירה אם משהו ישתבש – לא זה שצעק לידו.

הכלל צריך להיות פשוט, גם לחמושים אזרחיים וגם למאבטחים: אנחנו לא יורים כדי "לפתור מצב לא נעים", לא יורים כדי "ללמד לקח" ולא יורים כי מישהו מהצד צועק לנו באוזן. יורים רק כשברור לנו שבעוד שניות בודדות אנחנו או אחרים עומדים להידקר, להידרס או להיהרג, ואין שום דרך ריאלית אחרת לעצור את זה. בכל מצב שבו אפשר להתרחק, לתפוס מחסה, לסגור דלת, להשתמש באמצעי אחר, להזעיק כוחות, או כמו כאן – להשתלט פיזית ולנטרל – זו הדרך הנכונה. זה נכון פי כמה כשיש לנו אינדיקציה שמדובר במתמודדת נפש, שגם היא קורבן של מחלתה ושל המצב, ולא במחבל שיוצא למסע הרג.

נכון, קיים מצב תאורטי שבו גם מתמודדת נפש תיעצר באש חיה בלבד. אם היא מהווה סכנת חיים ממשית ומוחשית ואין שום דרך אחרת לעצור אותה – האחריות שלנו היא קודם כל להגן על חיי החפים מפשע. אבל עד לרגע הזה, כל עוד אפשר לשמור מרחק, לדבר, לאיים בנשק, להשתמש בחגורה, בתרסיס פלפל, במכות או בהשתלטות מבוקרת – זו החובה שלנו. במקרה הזה, המאבטח והחייל עבדו נכון: שמרו על שליטה, לקחו סיכון מחושב, והצליחו לנטרל בלי ירי.

מי שנמצא בשטח באירוע כזה לא יקבל מאיתנו ביקורת מהכורסה, אלא בעיקר תזכורת לעצמנו כחמושים: לשמור על קור רוח, לסנן החוצה את רעשי הרקע, להקשיב להכשרה שלנו ולהבין שמאחורי כל דמות עם סכין יש סיפור – לפעמים של מחלה, לפעמים של טרור, לפעמים של פשיעה. התפקיד שלנו הוא לזהות בזמן אמת מה באמת מסכן חיים עכשיו, ולהפעיל כוח קטלני רק כשאין ברירה אחרת.