הכול התחיל מטיפול קצר אצל פסיכולוג פרטי, ארבעה מפגשים בלבד. באותם מפגשים דובר לא רק על הקשיים האישיים והלחצים של אותה תקופה, אלא גם על המצב במדינה, על ההפגנות, על חסימות הכבישים ועל ההשפעה שלהם על היומיום והעבודה שלו. במהלך הפגישה האחרונה והשיחה שאחריה, נבנתה תמונה לא מדויקת של נמיר – כאילו מדובר באדם שאינו יציב, ואז גם הומלץ לו להפקיד את נשקו, "כדי שלא יקרו טעויות". נמיר לא התעלם. הוא לקח את עצת הפסיכולוג ברצינות ומיד הפקיד את הנשק. הוא הניח שבכך הסתיים העניין. שהרי הפסיכולוג הבטיח לו שהעניין לא ידווח לאף גורם, עד שמצבו ישתפר. אבל זמן קצר לאחר מכן התברר לו שהסיפור רחוק מלהסתיים: הרישיון שלו בוטל, על בסיס דיווח שהוצג כמוטעה ולא מבוסס דיו – והוא אפילו לא ידע מכך.

מכאן התחיל המאבק האמיתי. כל ניסיונותיו להחזיר את הרישיון או אפילו לשוב לשירות מילואים פעיל – כשלו. בגלל אותו דיווח חד-צדדי ושגוי, נמיר היה חסום מכל הכיוונים. לאחר שניסה מספר פעמים, גם דרך מפקדיו בצנחנים – ונכשל – פנה אליי. הכנו לנמיר ערר שבו נפרשה התמונה המלאה: מי הוא נמיר, מה הרקע הצבאי שלו, איך נראה השירות שלו, מה טיבו של הטיפול שקיבל, ומה הבעיה האמיתית בהחלטה שנפלה בעניינו. הטיעון היה פשוט אך חשוב: לא כל שיחה טיפולית קצרה, ולא כל פרשנות חד־צדדית, יכולות להפוך אדם נורמטיבי, לוחם ומשרת, למי שדינו שלילת רישיון. צירפנו מכתבים, ראיות, בדיקות וכל מסמך נוסף שהיה רלוונטי, וביקשנו לאפשר לנמיר להיבדק על-ידי רופא מומחה מטעם משרד הבריאות, שיוכל לסתור את חוות הדעת של אותו פסיכולוג, להחזיר את נמיר לצנחנים ולהשיב לו את רישיון הנשק שלו.

הערר לא נפל על אוזניים ערלות, אלא עשה את מה שצריך לעשות במקרים כאלה: הוא החזיר את הפוקס לאדם, לנסיבות, ולהבחנה בין התרשמות רגעית לבין מסקנה משפטית ורפואית מחייבת. לאחר קריאת הערר נפגש נמיר עם הרופא הבודק, שקיבל את כל הטענות שלנו וקבע שנמיר כשיר ובריא ואינו מסוכן כלל.

בסופו של דבר, ההליך הצליח – והוחלט להשיב לנמיר את רישיונו, וגם להשיבו לשירות מילואים פעיל. יש מקרים שבהם כל מה שצריך הוא שמישהו יספר את הסיפור נכון. לא להפריז, לא לייפות, אבל גם לא לאבד את האדם בתוך המסמך. וכשזה נעשה כמו שצריך – גם התוצאה משתנה.

עמוד הפייסבוק של דורון ברקת

אתר המשרד של דורון ברקת