הכנו שימוע בכתב וביקשנו להסתפק בו במקום שימוע בעל-פה, שכן באותה העת דודי שירת בעזה, ולא יכול היה להגיע. בשימוע הסברנו את הקשר המבצעי וההדרכתי של כל אחד מהאירועים שצולמו. דודי לקח אחריות על מעשיו, והבהרנו שהוא מבין את גבולות הגזרה – גם בצה״ל וגם כאזרח שמחזיק ברישיון. הדגשנו שהשעיה זמנית יכולה, במקרים מסוימים, להיות כלי פיקוח לגיטימי, אבל להפוך אותה לגזר דין מקצועי לצמיתות – זה כבר פגיעה לא מידתית בזכות היסוד שלו לעסוק במקצוע. ביקשנו מראש תחום הדרכה לא להסתפק בסיסמאות על “מסוכנות” ו“תדמית”, אלא לבחון באמת אם דודי מהווה סיכון כרגע, אחרי שהובהרו הנהלים, אחרי שנערך איתו בירור, ואחרי שהוא הציג שינוי ו"איפוס" להמשך.

בסופו של דבר, ראש תחום הדרכה באגף כלי ירייה קיבל את עמדתנו: הוא הסתפק בתקופת ההשעיה שכבר הוטלה עליו עד למועד השימוע, ביטל את השימוע בעל-פה ורישיון מדריך הירי של דודי שב לתוקפו. דודי הורשה לחזור ולהיות מדריך ירי, לא כטובה ולא כמתנה, אלא כהכרה בכך שאסור להפוך טעות או שיקול דעת שגוי לגזר דין מקצועי לכל החיים. המטווח, שכבר הסכים מראש להמתין להכרעה, קיבל אותו בחזרה לעבודה, וכך נוצר מצב נדיר שבו הרגולטור, המטווח והמדריך נפגשים באותה משוואה, והתוצאה היא לא עוד סיפור על שחיקת זכויות, אלא הוכחה שלוקחים אחריות אבל לא מוותרים – אפשר להחזיר לאדם את המקצוע ואת השם הטוב שלו. גם אם עשה טעות – זה לא סוף פסוק.