אז מה נכון לעשות כשמגיעים ראשונים לזירה כזו?

ראשית, מזעיקים עזרה. לא מניחים שמישהו אחר כבר התקשר. תופעת "פיזור האחריות" מוכרת היטב: כאשר עשרות אנשים עומדים סביב אירוע, כל אחד מניח שאחד האחרים כבר הזעיק את הכוחות. לכן מתקשרים בעצמנו, מוסרים מיקום מדויק, מתארים בקצרה מה קרה ומדווחים אם קיימת אינדיקציה לפיגוע או שמדובר, ככל שניתן להבין, בתאונה. באירוע כזה ייתכן צורך במשטרה, במד"א ובכבאות, במיוחד כאשר יש משאית, דלק, כלי רכב מעוכים, לכודים או סכנת שריפה.

לאחר מכן בודקים שהזירה בטוחה לכניסה. כביש פעיל, כלי רכב שממשיכים לנוע, מטען שאינו יציב, דלק שנשפך, עשן, אש או כבלי חשמל מסוכנים עלולים להפוך את מי שבא לסייע לנפגע נוסף. הרצון לרוץ מיד אל הפצועים מובן, אבל עזרה טובה מתחילה בכך שאיננו מגדילים את מספר הנפגעים.

במקביל צריך לתקשר עם האנשים בזירה ולברר מה קרה: האם מישהו ראה דריסה מכוונת, האם נשמע ירי, האם הנהג יצא מהרכב, האם קיימת סכנה נוספת והאם כבר הוזעקו כוחות. אפשר לתת הוראות ברורות לאנשים מסוימים: "אתה, תתקשר למד"א"; "את, תרחיקי אנשים מהמשאית"; "אל תעמדו בכביש"; "יש כאן פצוע נוסף"; "אל תזיזו אותו עד להגעת צוות רפואי". הוראה המופנית לאדם מסוים יעילה יותר מצעקה כללית שמישהו יזעיק עזרה.

אם יש בזירה אנשי רפואה, שוטרים, חיילים, מאבטחים, מתנדבי הצלה או אנשים בעלי הכשרה מתאימה, נכון לזהות אותם ולחבר ביניהם. מי שמסוגל להגיש עזרה ראשונה יטפל בפצועים בהתאם להכשרתו. אחרים יכולים להרחיק סקרנים, לכוון את כוחות ההצלה, להזהיר נהגים, לאתר נפגעים נוספים ולמסור תמונת מצב למוקדים. אנשים שנקלעו לאירוע עלולים לקפוא גם כשהם בעלי הכשרה, ולעיתים פנייה ישירה והטלת משימה ברורה מחזירות אותם לפעולה.

אין להזיז נפגע מתאונת דרכים ללא צורך, במיוחד כאשר קיים חשד לפגיעת ראש, צוואר או עמוד שדרה, אלא אם נשקפת לו סכנה מיידית מהזירה, כגון אש, רכב שעלול להתדרדר או תנועה שאי אפשר לעצור. אנשים פצועים גם אינם תמיד מודעים למצבם, ולכן חשוב לבדוק מי היה בכל אחד מכלי הרכב, האם מישהו יצא והתרחק, והאם יש נפגעים שאינם נראים במבט ראשון.

והנשק? הוא נשאר בנרתיק כל עוד לא זיהינו איום ממשי ומיידי. נשיאת נשק מעניקה לנו אפשרות להגיב לפיגוע, אבל היא אינה מחייבת אותנו להפוך כל אירוע לאירוע ירי. שליפה נכונה נעשית כאשר קיימות נסיבות קונקרטיות שמלמדות על תקיפה מתמשכת וכאשר ייתכן שיהיה צורך מיידי להשתמש בנשק כדי להגן על חיים. היא אינה נעשית רק מפני שהאירוע מפחיד, מפני שאנשים רצים או מפני שטרם הבנו מה קרה.

גם כאשר קיימת הצדקה לשליפה, כללי הבטיחות אינם נעלמים. האצבע נשארת מחוץ לשמורת ההדק עד לקבלת החלטה לירות, הקנה מופנה לכיוון בטוח ככל שהנסיבות מאפשרות, ונמנעים מלרוץ מאחורי אנשים כשהנשק מופנה לעבר גבם. צריך לזהות את המטרה, להבין מה נמצא לפניה ומאחוריה, ולזכור שכל קליע שיוצא מהקנה נמצא באחריותנו.

כובע זיהוי יכול לסייע ולהעניק לאדם שמביט בנו עוד שבריר שנייה של מחשבה לפני שיזהה אותנו כמפגע, ולכן אני ממליץ לשאת כובע כזה במקום נגיש. אבל כובע זיהוי אינו תעודת חסינות, אינו הופך אותנו לשוטרים ואינו מבטיח שלא יטעו בזיהוי. מחבלים כבר השתמשו בעבר באמצעי זיהוי מטעים, ובזירה כאוטית איש אינו יכול לדעת מיד אם הכובע אמיתי. זהו אמצעי מסייע בלבד, לא תחליף להתנהלות נכונה.

חשובה עוד יותר התקשורת עם חמושים נוספים ועם הכוחות שמגיעים. אם אכן התפתח פיגוע, צריך למסור מידע ברור: היכן נמצא המפגע, כיצד הוא לבוש, איזה נשק יש בידו, לאן הוא נע והאם יש חשודים נוספים. כאשר האיום הסתיים ובטוח לעשות זאת, מחזירים את הנשק לנרתיק. עם הגעת שוטרים או חיילים מצייתים מיד להוראותיהם, נמנעים מתנועות חדות ומשאירים את הידיים גלויות. שוטר שנכנס לזירה אינו מכיר אותנו, אינו יודע מי ירה לפני רגע, ועלול לראות תחילה רק אדם חמוש.

נשק אישי יכול להציל חיים בפיגוע, וכבר ראינו זאת פעמים רבות. דווקא משום כך צריך להבין שהיכולת לשלוף ולירות היא רק חלק קטן מהאחריות שמוטלת על נושא הנשק. החלק החשוב יותר הוא היכולת לקרוא נכון את המציאות, לעצור לפני פעולה בלתי הפיכה, לתקשר עם הסביבה ולדעת מתי הנשק אינו הפתרון.

באירוע חירום אנחנו צריכים לשאוף להיות גורם שמפחית כאוס, לא גורם שמוסיף לו. מזעיקים עזרה, בודקים את הזירה, אוספים מידע, מתקשרים, מפעילים אנשים ומסייעים בהתאם להכשרה. את האקדח שולפים רק כאשר יש סיבה ממשית לשלוף אותו.

לפעמים האחריות בנשיאת נשק מתבטאת בירי מדויק בזמן הנכון. במקרים רבים יותר היא מתבטאת דווקא בכך שהאקדח נשאר בנרתיק.

עמוד הפייסבוק של דורון ברקת

אתר המשרד של דורון ברקת