חוק וסדר

קודם מסרבים, אחר כך בודקים

יורה תחרותי ישראלי המתחרה גם ברמה עולמית, עם רקורד מרשים אשר עומד בכל תנאי החוק, הגיש בקשה לרישיון ספורטיבי נוסף וסורב לפי חוק שלא קיים. כמובן שערער
03/03/2026

// כתב:

מאמר אורח: עו"ד דורון ברקת

// צילום:

אילוסטרציה

שתפו את הכתבה:

אילוסטרציה
דין (שם בדוי) הוא בדיוק הטיפוס שהמדינה אמורה לרצות על קו האש הספורטיבי שלה: אדם מן היישוב, שופט ירי מעשי בינלאומי, ספורטאי שמייצג את ישראל בזירות בעולם, חוזר הביתה עם גביעים ומדליות ולא נשאר רק עם התמונות מהמטווח. יש לו כבר שני רישיונות נשק בתבחינים שונים, הוא עומד בתנאי החוק, מתאמן שנים בתחום הירי המעשי ומשקיע בזה שעות, כסף וחיים שלמים.
כשדין ביקש רישיון ספורטיבי נוסף, הוא לא ביקש גחמה. הוא הגיש המלצה רשמית של יו"ר איגוד הירי המעשי בישראל, צירף רשימות של עשרות תחרויות בארץ ובעולם, והסביר למה ספורטאי ברמתו צריך כלי נוסף זהה לראשי – כדי שברגע שהאקדח העיקרי נתקע או סתם מתקלקל באמצע תחרות, תהיה לו אפשרות להמשיך להתחרות בדיוק באותם תנאים, בלי לאבד את מקומו בתחרות ואת הדירוג הבינלאומי שלו. זה לא "לשחק בנשק" אלא לעמוד בכללי חוקת הירי המעשי, שמכירה במפורש בצורך בכלי חלופי זהה.
ואז הגיע הסירוב. אחרי ריאיון, אחרי כל המסמכים, קיבל הודעה מנומקת פחות, שטוענת בפשטות "לא ניתן להחזיק 2 רישיונות מאותו סוג כלי ומאותה קטגוריה". ניסינו להבין איפה זה מופיע בתקנות. הפתעה: זה לא. התקנות קובעות בבירור שספורטאי פעיל יכול להגיע עד ארבעה רישיונות בסך הכל, מעבר לנשק להגנה עצמית, בלי שום איסור על שני כלים מאותה קטגוריה, כל עוד הם נדרשים לצורך התחרות. איפשהו בדרך, שיקול הדעת של פקידת הרישוי התנתק מלשון התקנות ומהמציאות הספורטיבית.
בשלב הזה נכנס הערר. פרטנו את כל התחרויות שדין השתתף בהן בשלוש העונות האחרונות, הראינו שהוא עומד הרבה מעבר למינימום של ארבע תחרויות בעונה, צירפנו את המלצת איגוד הירי המעשי, הפנינו לחוקת הירי שמאפשרת שימוש בכלי חלופי זהה, והסברנו מדוע הסירוב מבוסס על "איסור" שלא קיים בחוק. לא תקפנו את המערכת, אלא ביקשנו ממנה לעשות את מה שהיא אמורה לעשות מלכתחילה: ליישם את התקנות נכון, ולהסתכל על ספורטאי מצטיין כעל נכס, לא כעל בעיה.
אחרי שקילה מחודשת של כל האמור בערר, הממונה על המחוז חזרה ובחנה את התמונה המלאה, שינתה את עמדתה וקיבלה את הטיעונים שלנו. דין קיבל את הרישיון הנוסף שביקש, כפי שהיה אמור לקבל מלכתחילה. לא כטובה אישית, אלא כהכרה בכך שכשהחוק ברור, וכשהעובדות חזקות, אי אפשר להמשיך להחזיק בהחלטה שלא נשענת עליהם.
המסר מהתיק הזה פשוט: לא תמיד צריך להסכים לתשובה הראשונה שמתקבלת במייל. יש מקום לערר, יש מקום להתעקשות, ויש מקום להסביר שוב ושוב את הנקודות החשובות, במיוחד כשמדובר בזכות לעסוק בספורט ולהמשיך לייצג את ישראל בכבוד. הצדק לא תמיד רץ, לפעמים הוא צועד לאט. אבל כשלא מוותרים לו בדרך, הוא מגיע בסוף.
עו"ד דורון ברקת

שתפו את הכתבה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

יש מצב שזה גם יעניין אותך...

כתבות נוספות