ויכוח על נסיעה במונית בשדרות רוטשילד נגמר הלילה בירי. נהג מונית ותיירת רבים על כסף, הוויכוח מתלהט ודוחפים אחד את השנייה, לוחם ביחידה מובחרת רואה את זה מהצד, מפרש את הסיטואציה כחטיפה או פיגוע, שולף אקדח ויורה לחלון המונית. אף אחד לא נפגע, אבל כל המעורבים נעצרו, הלוחם הועבר למצ"ח והאקדח הוחרם.
מבחוץ, שתי דמויות נאבקות ליד רכב באמצע הלילה יכולים להיראות כמו הרבה דברים. מי שמגיע "קר" לסצנה כזו, בלי לראות מה קרה דקה קודם, עלול להשלים לעצמו את העלילה בראש: חטיפה, אירוע פח"ע, אלימות חמורה. אבל המציאות הרבה יותר אפורה – לעתים זה ויכוח על תשלום, לפעמים ריב זוגי, לפעמים סכסוך שיכלו לסיים בצעקות ומשטרה, בלי ירי בכלל. זו בדיוק הסיבה שנשק, מבחינתי, הוא לא כלי לפתור סיטואציות לא ברורות – אלא מוצא אחרון, ורק כשהסכנה ברורה, מיידית, ומוגדרת.
ראינו כבר בעבר מקרים של "כמעט אסון" מהסוג הזה: אירועים שנראו מבחוץ כמו חטיפה אלימה – רעולי פנים שמושכים מישהי לרכב, צעקות, בלגן, ובדיעבד הסתבר שזו "חטיפה לצורך הצעת נישואין". רעיון "רומנטי" מטופש, שהיה יכול להיגמר באזרח חמוש שמאמין שהוא מציל חיים, ויורה במי שהוא בטוח שהם חוטפים. מבחינת האזרח באותו רגע – הוא משוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון. השאלה היא אם הוא באמת ידע מה קורה, או שירה בנשקו אל עבר חוסר ודאות.
הדין הפלילי מכיר בזה שיש מצבים שבהם האדם טועה בתום לב לגבי המציאות. סעיף 34יח לחוק העונשין ("טעות במצב דברים") אומר שבמקרים כאלה בוחנים את התנהגותו לפי העובדות כפי שהוא האמין שהן – לא רק לפי מה שהתברר אחר כך. כשנעשה שימוש בכלל למקרים שתיארתי לעיל, הוא נקרא לעתים "הגנה עצמית מדומה". אבל חשוב להבין שזה לא צ'ק פתוח. ל"טעות" הזו חייבים להיות שני מאפיינים: היא צריכה להיות כנה – כלומר, האדם באמת האמין במה שראה, לא ממציא לעצמו גרסה בדיעבד, והיא גם צריכה להיות סבירה.
וכאן נכנס "האדם הסביר". בית המשפט לא שואל רק "מה הוא הרגיש", אלא "מה אדם סביר היה מסיק מהעובדות?". כך הוא גם הדין בחטיפה "רומנטית": אם אתה עומד ליד האירוע, רואה חיוכים, מצלמה, בלונים ושמלת כלה – "טעות במצב דברים" כבר הרבה פחות משכנעת. אם אתה רואה מרחוק מאבק פראי, צעקות לעזרה, מישהו נגרר בכוח למכונית – זה כבר מתחיל להיראות אחרת. אבל גם אז, השאלה היא לא רק מה נוח לנו להאמין, אלא מה בדקנו בשטח לפני שהחלטנו ללחוץ על ההדק.
עבור אזרח חמוש, המשמעות היא אחת: האחריות על הכתפיים כבדה הרבה יותר ממה שנוח לחשוב. השליפה הראשונה שלנו צריכה להיות של שכל ישר, לא של אקדח. לפני שדורכים כדור בודקים: האם אני בטוח מה קורה? האם יש סכנת חיים מיידית שאני רואה בעיניים, לא רק מנחש? האם יש עוד דרכים לטפל באירוע לפני שליפת אקדח? לדבר, לצעוק, להתקשר למשטרה, לתפוס מחסה, להמתין עוד שנייה או שתיים כדי לראות אם מדובר באמת באיום, או בסכסוך טיפשי?
נשק הוא כלי לגיטימי להגנה עצמית רק כשאין שום אופציה אחרת, כשברור לך במאה אחוז שמישהו עומד להידקר, להירצח או להירמס – ועכשיו. כל עוד הסיטואציה מעורפלת, חלקית, "נראית לי" – האצבע צריכה להישאר מחוץ להדק. כי טעות כנה אפשר לפעמים להסביר בבית המשפט, אבל חיים של אדם תמים – נהג מונית, תיירת, או כל אחד אחר – אי אפשר להחזיר.
