"במנגנון הסטרייקר, דריכת האקדח מייצרת מתח קפיצי והלחיצה על ההדק משלימה את דריכת הסטרייקר ומשחררת אותו כדי לייצר דחיפה של הנוקר, אשר בתורו מכה בפיקת הכדור"

מנגנון סטרייקר

מנגנון הסטרייקר מבוסס על מערכת ירי סגורה, שהביטוי לה הוא שמנגנון הירי כולו נמצא בתוך גוף האקדח ללא חלקים חיצוניים מלבד ההדק ובמידת האפשרות, נצרה. במנגנון הסטרייקר, דריכת האקדח מייצרת מתח קפיצי והלחיצה על ההדק משלימה את דריכת הסטרייקר ומשחררת אותו כדי לייצר דחיפה של הנוקר, אשר בתורו מכה בפיקת הכדור. מנגנון זה נהנה מפשטות מכאנית, הוא בנוי סביב פחות חלקים נעים, מה שכמובן תורם לאמינות גבוהה. בנוסף לכך, מאחר והמתח הקפיצי זהה תמיד, כל לחיצה על ההדק פועלת באותו האופן ותחת אותו עומס בקירוב. הדבר מסייע ליצירת זיכרון שריר ואחידות בתחושת הירי. כמו כן, מנגנון זה מאפשר לצמצם באופן משמעותי את המרחק בין יד האחוז באקדח לבין ציר קדח הקנה, מה שמסייע בהתמודדות עם הרתע והנטייה של האקדח להתרומם בזמן הירי. מיעוט החלקים הבולטים מחוץ למסגרת האקדח, אומר שגם קל יותר לתפעל את האקדח ולשאת אותו, שאין אין מה שיתחכך בגוף או ייתפס בבגדים.

הפך לאחד הפופולאריים בעולם ולא בכדי. מנגנון זה קל וזול לייצור והוא גם נחשב לאמין למדי ומאחר והוא נבחר גם על ידי גלוק כמנגנון הירי הבלעדי, הדבר סייע מאוד להפוך אותו לפופולארי במיוחד כבר מעל 40 שנים.

אבל האם הוא מושלם? לא, כמובן שלא. לצד היתרונות הרבים של מנגנון זה, ישנו גם חיסרון בולט והוא קשור לתחושה והדיוק. ההדקים, מהלכם ותחושתם במנגנוני הסטרייקר מתגלים ברובם כבעלי פעולה ספוגית, נמרחת, כבדה ולא תמיד מדויקת. יש לכך כמובן יוצאים מכלל עם כמה הדקים מצוינים (וולטר PDP, קניק TTI למשל) וגם שלל חברות שמספקות מערכות הדק לשדרוג לאחר הרכישה, אבל גם הם עדיין רחוקים מהתחושה של ההדקים שמציעים מנגנוני הפטיש. חיסרון קטן יותר, קשור לחוסר במשוב ויזואלי על מצב דריכת האקדח. בגלוק למשל, ההדקים נעים קדימה וכמה יצרנים ניסו לפתור זאת עם חלוניות בפתח הפליטה אשר מראות את הימצאות כדור בבית הבליעה (או שיטות אחרות), אבל זה עדיין פחות ברור ממצב בו הפטיש דרוך.

"כפי שניתן להבין משמו של מנגנון זה, הוא מבוסס על העיקרון שבו פטיש חיצוני לאקדח משתחרר בלחיצה בעלת תחושה מצוינת על ההדק, מכה בנוקר שבקצהו השני, מכה בפיקה וגורם לירי"

מנגנון פטיש

מנגנון הפטיש החצי אוטומטי הוא הוותיק יותר מבין השניים משום שהוא ממשיך דרכם של האקדחים התופיים שנמצאים איתנו כבר מאות שנים ובמשך שנים ארוכות הוא היה האופציה המובילה בתחום מנגנוני הירי באקדחים. לדוגמה, פלטפורמת ה-1911 המפורסמת שג'ון מוזס בראונינג המציא עבור Colt והצבא האמריקני. כפי שניתן להבין משמו של מנגנון זה, הוא מבוסס על העיקרון שבו פטיש חיצוני לאקדח משתחרר בלחיצה בעלת תחושה מצוינת על ההדק, מכה בנוקר שבקצהו השני, מכה בפיקה וגורם לירי. מנגנון זה נחלק לשתי שיטות פעולה – סינגל ודאבל אקשן. בראשונה, לחיצה על ההדק מייצרת פעולה יחידה – שחרור הפטיש הדרוך (שכוב לאחור) ובמצב זה, לרוב, ההדק יציע ממהלך קצר וקל מאוד. בשניה, לחיצה על ההדק מבצעת למעשה פעולה כפולה – גם דריכת הפטיש (הורדתו לאחור) וגם שחרורו כדי להכות בנוקר. לרוב, הלחיצה הראשונה על ההדק שכוללת גם את השכבת הפטיש, תהיה כבדה למדי, לעתים גם פי שלוש ויותר ממשקך הלחיצה במצב ה"סינגל" או במצב בו הפטיש כבר מושכב לאחור. עקרון זה מאפשר תנועה בטוחה יחסית עם כדור בבית הבליעה וגם משמש כסוג של מנגנון בטיחות שבו ההדק, בלחיצה הראשונית מצריך הפעלת כוח ממשי.

מעבר לתחושה המצוינת לרוב בפעולת ההדק, מנגנוני הירי פטיש מספקים לנושאים אותם משוב ויזואלי ופיזי חשוב לגבי מצב הדריכה של הנשק. כאשר הפטיש שוכב לאחור, ניתן להניח או לחשוד כי הנשק נדרך בין אם במכוון או לא. חלק מאקדחים בעלי מנגנון זה, במיוחד בעלי מנגנון דאבל אקשן, מציעים לעתים גם מנגנון השמטת פטיש, אשר מאפשרים לכם לטעון את הנשק, להכניס כדור לבית הבליעה ולהשמיט את הפטיש למצב שלא מאפשר לו לחזור למקומו ולסכן אתכם במקרה של פליטת כדור. חלק מאקדחים אלה מצוידים גם במשבת אחיזה בחלקה האחורי של ידית האחיזה וגם בנצרת אגודל כאמצעי בטיחות נוסף.

לצד יתרונות אלה, כמובן שישנם גם חסרונות. המורכבות הטכנית הגבוהה, מספרם הגבוה יותר של החלקים הנעים עולים יותר לייצור, מצריכים מיומנויות גבוהות בבניה, תיקון ותחזוקה וגם עלולים לגרום ליותר תקלות (אם כי מרבית אקדחי הפטיש נחשבים לאמינים מאוד). כמו כן, המורכבות המכאנית לרוב גוררת גם יותר אביזרים ומנופים שמותקנים על גוף האקדח והמחלק והם עלולים להציק יותר במגע קבוע עם הגוף או אף להיתפס בחולצה, חגורה וכו'.