אחיזת Tea Cup: המלצר המצטיין

זאת כנראה אחת הטעויות המוכרות ביותר בעולם הירי. באחיזה הזאת, היד היורה מחזיקה את האקדח, והיד התומכת נמצאת מתחת לידית האחיזה, כאילו היא מגישה למישהו כוס תה, עוגייה קטנה, ואולי גם חשבון בסוף. מכאן מגיע השם: Tea Cup. על הנייר זה נראה אלגנטי.  בפועל, היד התומכת בעיקר נראית כאילו היא הגיעה לאירוע הלא נכון.

הבעיה המרכזית היא שהיד התומכת לא באמת תומכת. להפך, היא כמעט לא עושה את העבודה שבשבילה הבאנו אותה מלכתחילה. בירי אקדח, חלק משמעותי מהשליטה ברתע מגיע דווקא מהיד התומכת. ברגע שהיא עוברת לתפקיד של מגש, היא מפסיקה להשתתף במאמץ, ובמקום לעזור לשלוט באקדח, היא בעיקר מעניקה לו תמיכה רגשית.

והאקדח, חשוב לומר, לא מתרגש מתמיכה רגשית, הוא מתרגש מפיזיקה. בזמן הירי, הרתע פועל בעיקר לאחור ולמעלה. כשהיד התומכת נמצאת מתחת לידית האחיזה, היא כמעט לא מסוגלת לשלוט בתנועה הזאת בצורה יעילה. התוצאה בדרך כלל תהיה:

• יותר קפיצת לוע
• חזרה איטית יותר לכוונות
• פחות שליטה בירי מהיר
• יותר עומס על היד היורה
• ויותר רגעים שבהם היורה מסתכל על המטרה כאילו היא זזה לבד

אם כבר הבאתם יד נוספת למסיבה, כדאי שהיא גם תשתתף בריקודים ולא תעמוד בצד עם מגש כמו ילד שעובר חרם כיתתי ועדיין מנסה להיות אחראי על הכיבוד

האחיזה המוסדית: אגודל על אגודל

מי שעבר הכשרות ישנות, או שירת במסגרות מסוימות, כנראה מכיר את השיטה הזאת היטב. האגודל של היד התומכת מונח מעל האגודל של היד היורה, בצורה שנחשבה במשך שנים רבות לאחיזה הנכונה. עכשיו, חשוב להיות הוגנים:  לא בטוח שנכון לקרוא לשיטה הזאת “טעות” במובן הקלאסי. האקדח יירה.  הכדור יצא.  אף אחד לא יתעלף במקום.

אבל האם זו השיטה היעילה ביותר ביחס למה שאנחנו יודעים היום? כנראה שלא. האחיזה הזאת לא נולדה במקרה. היו לה סיבות טובות: היא פשוטה יחסית ללימוד, קלה להטמעה בקבוצות גדולות, ומקטינה את הסיכוי ללחיצות לא רצויות על פקדי האקדח, כמו עצר המחלק או לחצן שחרור המחסנית.

כלומר, היא לא הייתה טיפשית. היא פשוט הייתה פתרון טוב לתקופה מסוימת. וכמו הרבה דברים שפעם נחשבו רעיון מצוין – טלפון חוגה, צביקה פיק, אנטנות נשלפות וסנדלים עם גרביים, גם כאן העולם התקדם. (לגבי הטלפון, סתם צחקתי, זה היה מעולה). הבעיה באחיזה הזאת היא שהיא מרחיקה חלק מהיד התומכת מהאקדח ולא מנצלת את מלוא היכולת שלה. במקום למלא כמה שיותר שטח פנוי על ידית האחיזה וליצור מגע משמעותי, היד התומכת מאבדת מגע בדיוק במקום שבו היא יכולה לתרום הכי הרבה. התוצאה:

• פחות שליטה ברתע
• פחות יציבות
• פחות שטח מגע עם האקדח
• יותר מאמץ מהיד היורה
• ותחושה כללית של “אני עובד קשה, אבל לא בטוח שהאקדח קיבל את המייל”.

החדשות הטובות הן שהאקדח עדיין יירה. החדשות הפחות טובות הן שהפיזיקה לא באמת מתרשמת מוותק, מדרגות, סיכות, פאצ’ים, או מהמשפט “ככה לימדו אותנו”.

אז איך נראית אחיזה מודרנית?

המטרה פשוטה: לייצר כמה שיותר שטח מגע בין שתי כפות הידיים לבין האקדח.

היד היורה עולה גבוה ככל האפשר מתחת לציר הקנה. כרית היד התומכת נכנסת וממלאת את השטח הפנוי שנשאר על ידית האחיזה. שני האגודלים מופנים קדימה, כאשר האגודל של היד התומכת נמצא קדימה יותר והאגודל של היד היורה “רודף” אחריו.

כאשר היד התומכת נכנסת עמוק יותר לאחיזה, יותר שטח מכף היד שלה בא במגע עם האקדח. המשמעות היא יותר שליטה, פחות תנועה מיותרת ופחות תחושה שהאקדח מנהל את האירוע ואתם רק הוזמנתם לצפות. בסופו של דבר, האקדח לא יודע כמה שנים אתם יורים ולא איפה שירתתם. הוא יודע דבר אחד: כמה טוב אתם מצליחים לשלוט בו בזמן הירי.

כאשר יש יותר שטח פנים שנוגע באקדח, מקבלים בדרך כלל:

• יותר יציבות
• פחות תנועה מיותרת בזמן הרתע
• חזרה מהירה יותר לכוונות
• שליטה טובה יותר בירי המשכי
• יכולת לבצע יריות עוקבות בצורה מהירה ועקבית יותר
• פחות ויכוחים עם כוח המשיכה, הרתע והאגו

וכאשר זה מבוצע נכון, מרגישים את ההבדל די מהר:

• פחות רתע מורגש
• פחות קפיצת לוע
• חזרה מהירה יותר לכוונות
• ירי מהיר ועקבי יותר
• ופחות צורך להאשים את התחמושת, האקדח, התאורה, מזג האוויר או “היום פשוט לא אכלתי טוב”

“ככה אני אוחז”

אחד המשפטים שאני שומע הכי הרבה במטווח הוא: “כן, אני יודע… אבל ככה אני אוחז.” ולמען האמת, קשה מאוד להתווכח עם הטיעון הזה, כי הוא נכון. באמת ככה אתה אוחז. השאלה היא לא האם זו האחיזה שלך, השאלה היא האם זו האחיזה הכי טובה עבורך. וזה כבר סיפור אחר.

אם כולנו היינו נשארים עם ההרגל הראשון שאימצנו, היינו עדיין יורים כמו ביום הראשון בקורס, נוהגים כמו בשיעור הנהיגה הראשון ומקלידים עם אצבע אחת תוך כדי שאנחנו מחפשים את האות ״ח״ כבר שלוש דקות. (נשבע שהיתה ח' פה פעם).

המטרה באימונים היא לא להוכיח שמישהו טועה, המטרה היא להיות טוב יותר מההוא עם הבול שיורה בעמדה לידך. לכן, גם אם אחיזה מסוימת מרגישה לנו טבעית, נוחה או “ככה אני רגיל”, תמיד כדאי להיות פתוחים לבדוק משהו אחר. לא להאמין אוטומטית, לא להתווכח עקרונית, פשוט לבדוק.

מה אומרת המטרה?  מה אומר ה-pact?, מה קורה לחזרה לכוונות? מה קורה בירי המשכי? לפעמים שינוי קטן במקום היד התומכת, בזווית האגודלים או בכמות הלחץ שאנחנו מפעילים על האקדח יכול לייצר שיפור משמעותי יותר מכל אביזר חדש שקנינו. ובניגוד לכוונת חדשה, הדק חדש או עוד תירוץ חדש, השיפור הזה לא עולה כסף. אולי קצת זמן. אולי קצת תרגול. אולי קצת “שמן מרפקים”. אבל יחסית לשלושה שקלים לכדור, מדובר במבצע לא רע.