בדיוק כמו באירועי פח"ע – זיהוי ושפה משותפת חשובים יותר מהכל. סממנים ברורים כמו כובע זיהוי, קולות קריאה, פקודות ברורות, תקשורת קולית מתמשכת – יכולים למנוע טעויות קשות של דו״צ. אף אחד לא יודע לזהות אותנו תוך שניות, ולכן אנחנו חייבים ליצור את הזיהוי שלנו בעצמנו כל הזמן. בקול, בשפת גוף ובשימוש באמצעים גלויים – כמו מדים, כובע זיהוי, שרוולים וכו'.

אירועי עבר בארץ ובעולם לימדו שתמיד עדיף להיות זה שמתחיל לדבר – לצעוק, להסביר מי אתה, לתת הוראות, לבקש מחסה – מאשר להניח שיבינו מתוך מבט על הנשק או על הבגדים שלך שאתה בצד של הטובים. ולכן מומלץ "לתת הוראות" לאחרים. למשל: "יש שם מחבל – תחסום את הרחוב!" או לתת לאנשים הנחיות – "תשכבו/תברחו לתוך הבניין – יש פה מחבל. לא להיכנס לרחוב!". לרוב כשאתם נותנים הנחיות פיקודיות לניהול האירוע -אנשים יבינו שאתם "החבר'ה הטובים".

לא תמיד חייבים לפעול. לפעמים, אחרי שהבנתם שהאירוע פלילי ושאינכם בסכנה ישירה, עדיף להזעיק עזרה, לתת פרטי מיקום מדויקים למוקד 100, לכוון חפים מפשע להתרחקות או למחסה – ולהמתין לכוחות המקצועיים. מעורבות מיידית עלולה לחשוף אתכם לאיום מצד כוחות נוספים, אזרחים חמושים "חדשים" בזירה או אפילו מארגוני פשע שהאירוע לא התנהל בהתאם לתרחיש שהם קיוו לו.

צריך לזכור שהתפקיד שלנו, גם כחמושים, מתחיל קודם כל בשמירה על החיים – שלנו ושל חפים מפשע, ולפני הכול – לא לסבך מצבים מסוכנים עוד יותר ממה שהם היו לפני שנכנסו אליהם. רק אחרי זיהוי מלא, בהבנה מוחלטת שאין גורם אחר שמונע את האיום, וללא חשש לפגיעה בצד של כוחותינו – רק אז לירות, מתוך שיקול דעת והבנה. חשוב לשמור על קור רוח כי המטרה שלנו היא ניצול כלי הנשק שבחזקתנו והמיומנות שצברנו בשימוש בו באימונים – לצורך הצלת חיים. אם להיכנס לקרב אל מול איומים שאינם ברורים עד הסוף, אנחנו מסכנים חפים מפשע, מסכנים את עצמנו – ואולי גם את כוחות הביטחון, ומסייעים לאותם מפגעים להצליח בתוכניתם הזדונית.

הלוואי שלא נצטרך להיזכר בכללים האלה מקרוב. יהי זכרו של סרגיי מתתוב – גיבור ואזרח חמוש אמיץ – ברוך.

עמוד הפייסבוק של דורון ברקת

אתר המשרד של דורון ברקת