"השאלה האמיתית אינה רק טכנית, אלא ערכית – האם מדינה יכולה לחמש אזרחים על בסיס השתייכות קבוצתית, גם אם המטרה היא ביטחונית?"

לכל אזרח יש את הזכות להגן על עצמו?

תחום ההגדרה של הגנה עצמית הוא רחב מאוד, הן מעשית והן משפטית והחוק מנסה לקבוע סייגים לגבי מה מותר ומה אסור לאדם לעשות בכל הקשור לתגובתו כהגנה עצמית. המטרה היא לייצר מידתיות ואחריות חוקית ופלילית למעשה, כדי שלא כל ויכוח על עודף במכולת או על חניה פנויה יסתיים בירי המוני. אגב, אלה קרו גם לפני רפורמת הנשק האישי בישראל. המשמעות, מי שבחר להיות חמוש ברישיון, נושא עליו גם עול משפטי לא מבוטל של הצדקת שימוש במקרה של סכנת חיים ברורה, שחוקיותה עלולה להיקבע רק בבית משפט לאחר מעשה.

האם כל אזרח מדינה צריך לשאת בזכאות לשאת בנשק אישי? זו השאלה הקשה ביותר, שכן, מבלי לנסות לייפות את המציאות, התשובה עלולה לעורר רגשות קשים. לפני שננסה לענות עליה, נציין כי לפי הערכות אופטימיות, במדינת ישראל (עוד לפני יהודה ושומרון) נמצאים כמיליון כלי נשק לא חוקיים, לעומת פחות מ-400,000 ברישיון. חלק ניכר מאלה משמשים לביצוע פשעים חמורים ורציחות, בעיקר במגזר הערבי בישראל, אך לא רק. חלק גדול גם מכלי נשק אלה מאוחסנים ומוחבאים ל"יום פקודה" בידי שלל גורמים פליליים ועוינים ואליהם מצטרפים מאות ועשרות כלי נשק אשר מוברחים למדינת ישראל בכל רגע מכל גבולותיה, בים, באוויר וביבשה. מכאן שהבעיה אינה בהכרח מחסור בכלי נשק, אלא עודף בכלי נשק בלתי מבוקרים.

אז למה לא לחמש מיד את כל מדינת ישראל? לכאורה יטען, כי במדינה מאוימת כשלנו, שבה הציבור נמצא בכוננות מתמדת כנגד פיגועים ולחימה (שוב, ה-7 באוקטובר 23) נטען כי לכל אחד יש את הזכות להגן על עצמו על ידי נשיאת נשק וכי אם הוא רוצה, יכול וכשיר יש לאפשר לו.

רוצה – כמובן שאין מקום להכריח אדם לשאת נשק. זו החלטה שצריכה להתקבל מתוך רצון, הבנה והסכמה על התועלות ועל האחריות הכבדה שבכך.

יכול – לא רק מבחינת רפואית ופסיכולוגית, אלא גם מבחינת עברו הפלילי וכו'.

כשיר – אם עבר את ההכשרה המתאימה לכך ולא, 4.5 שעות של הכשרה ראשונית כיום זה לגמרי לא מספיק.

שלושה סעיפי בסיס אלה אמורים להספיק כדי לתת מענה לרוב האזרחים בישראל ואליהם, אם מתעקשים, יש הטוענים כי כדאי להוסיף גם התניית שירות צבאי (המהווה מסננת טובה בפני עצמה) או שירות לאומי.

ולמה זה לא קורה? נתחיל עם התשובה הטכנית הקלה. שחרור כלל המדינה או העומדים בהגדרות בסיס אלה בפעימה אחת, יוביל למאות אלפי ואף מיליוני בקשות שיוגשו לאגף בטווח זמן קצר, מה שעלול לתקוע את כל התהליך מבחינת היכולת של כוח האדם לטפל בכמות כזו של פניות. אבל גם אם נניח שהאגף יגייס מאות עובדים שיתנו מענה לעניין ונשלים עם משך זמן הטיפול, זו רק הבעיה הקטנה של המהלך.

התשובה הקשה יותר, אם כך, היא שלמרות הניסיונות לייצר מסננת מלאכותית עם תבחינים והגדרות משפטיות לזכאות, בחירת שכונות ורחובות בערים והתניות כאלה ואחרות, אם היה ביכולתו של המשרד לביטחון לאומי לכתוב שחור על גבי לבן סעיף סינון המתיר לאוכלוסיות מסוימות בלבד לשאת נשק בישראל ולאחרות איסור מוגדר, הרי שהוא היה עושה זאת. טכנית, על פניו, הבעיה הייתה נפתרת ורחובות ישראל היו מתמלאים בכלי נשק. אבל חוקית, כמובן שלא ניתן לעשות זאת. האם פעולה זו תיחשב כאפליה? בוודאי – האם לאזרחים השייכים לאוכלוסייה ב' לא עומדת הזכות להגן על עצמם, במיוחד לאור הפשיעה הפלילית הגוברת? השאלה האמיתית אינה רק טכנית, אלא ערכית – האם מדינה יכולה לחמש אזרחים על בסיס השתייכות קבוצתית, גם אם המטרה היא ביטחונית?

אז מה עושים? עד שלא תיקבע שיטה אחרת, המדינה נאלצת לפסוע בין הטיפות – לייצר תבחיני מסננת שמנסים לאפשר לתושבים שעבורם יש למדינה אינטרס שיהיו חמושים.

השאלה אם כל אזרח ישראלי צריך לשאת נשק אינה באמת שאלה של זכאות, אלא של אחריות. מדינה חמושה היא לא בהכרח מדינה בטוחה, אלא רק מדינה שבה כל אדם מבין את המשמעות של הכוח שבידיו. זה לא עניין של רישיון, אלא של עניין של תרבות, ולכן אם נרצה להפוך את ישראל למדינה שבה הנשק באמת מגן על החיים – נצטרך קודם להבטיח שהחיים עצמם, החברה והערבות ההדדית, חשובים לנו יותר מהנשק. שהאצבע חשובה יותר מההדק.

ספרו לנו את דעתכם בתגובות.

"מדינה חמושה היא לא בהכרח מדינה בטוחה, אלא רק מדינה שבה כל אדם מבין את המשמעות של הכוח שבידיו"