כנסו והרשמו למועדון החברים של ISRAEL BALLISTICS

עקבו אחר ערוץ היוטיוב של ISRAEL BALLISTICS

בלב תעשיית המלחמה המפוארת של הרייך השלישי, מאחורי חומות המפעלים של מאוזר, שטייר ו-וולת'ר, התחוללה מלחמה מסוג אחר. זו לא הייתה מלחמה של טנקים ומטוסים, אלא מלחמה של מילימטרים, של ברגים רופפים ושל תקלות טכניות מסתוריות. בעוד שחיילי הוורמאכט וה-SS הסתמכו על הדיוק הגרמני המפורסם של אקדחי ה-Luger P08 וה-Walther P38, הם לא ידעו שבידיהם מופקד לעיתים נשק שהונדס להיכשל – תוצר של גבורה שקטה מצד עובדי כפייה יהודים.

תופעת החבלה השקטה הייתה אחת מצורות ההתנגדות המסוכנות והמורכבות ביותר ימי מלחמת העולם השניה ובתקופת השואה. בניגוד למרד החמוש שהתחולל בגטאות, מדובר היה במלחמה פסיכולוגית וטכנית. בדומה לחבלה שיצר פייר בולונז'ר (מנכ"ל סיטרואן) במשאיות סיטרואן שיועדו לצבא הגרמני, עובדי הכפייה היהודים, שנלקחו ממחנות כמו גוזן או מאוטהאוזן אל סדנאות הייצור התת-קרקעיות, עמדו בפני דילמה מוסרית וקיומית בלתי אפשרית. הם אולצו לייצר את הכלי שעלול לשמש לרצח בני עמם, אך כל טעות מכוונת שהיו מבצעים, הייתה עלולה להסתיים בהוצאה מיידית להורג.

במפעלי שטייר (Steyr-Daimler-Puch) באוסטריה, שם יוצרו חלקי אקדחים עבור הצבא הגרמני, פיתחו האסירים היהודים שהועסקו בכפיה, שיטות מתוחכמות להוצאת נשק פגום מפס הייצור מבלי לעורר חשד. אחת השיטות הנפוצות הייתה פגיעה עדינה בתהליך החיסום של הפלדה. על ידי שינוי מזערי בטמפרטורת התנור או קיצור זמן הקירור, הפלדה הפכה לשבירה יותר. האקדח נראה מושלם לעין, עבר את בדיקות האיכות הראשוניות, אך לאחר מספר סבבי ירי בחזית, הנוקר היה נשבר או שהקנה היה נסדק, מותיר את החייל הגרמני חסר אונים ברגע האמת.

עדות למורכבות המבצע הזה ניתן למצוא בסיפורו של ה-Vis 35, האקדח הפולני שיוצר תחת כיבוש גרמני ברדום. הגרמנים, שחששו מאוד מחבלה פולנית ויהודית, פיצלו את תהליך הייצור. החלקים יוצרו בפולין, אך ההרכבה הסופית נעשתה באוסטריה. למרות זאת, העובדים היהודים במפעל הצליחו לא פעם להעלים קפיצים חיוניים או לשייף חלקים פנימיים בצורה שתגרום למעצורים חוזרים ונשנים. לעיתים, חלקי נשק שלמים הוברחו מחוץ למפעל בתוך משלוחי פסולת, רק כדי למצוא את דרכם לידי המחתרת היהודית.

הסיכון היה עצום. ה-SS הפעיל מערך של "בודקי איכות" קפדניים, וכל תקלה שנחשדה כמכוונת הובילה לתליות פומביות בכיכר המחנה למען יראו וייראו. אך עבור עובדי הכפייה, הידיעה שהאקדח שבידיו עשוי "לגמגם" כשיישלף מול יהודי או מול חייל בעלות הברית, הייתה לעיתים הניצחון הקטן היחיד שנותר להם.

במבט היסטורי, קשה לאמוד את הכמות המדויקת של נשק גרמני שיצא מכלל שימוש בשל חבלה, אך תיעוד מהצבא הגרמני מהשנים 1944-1945 נמצא מלא בתלונות על ירידה באיכות הייצור ובאמינות הכלים. מה שנראה לגרמנים כתוצאה של מחסור בחומרי גלם או הפצצות בעלות הברית, היה לא פעם פרי עבודתם של אנשים שאיבדו הכל, אך סירבו לאפשר למכונת המלחמה הנאצית לעבוד בצורה מושלמת.

האירוניה ההיסטורית הושלמה שנים ספורות לאחר מכן. רבות מאותן מכונות וכלים ששימשו את הגרמנים, ואפילו עודפי נשק שיוצרו באותם מפעלים, הגיעו בדרכים עקלקלות לישראל הצעירה. האקדחים שיוצרו בדם ויזע של עובדי כפייה יהודים תחת השלטון הנאצי, הפכו לנשק המגן של הלוחם העברי במלחמת העצמאות. בכך, הניצחון על החבלה וההשמדה הפך ממחאה שקטה במפעל חשוך, למציאות חיה של ריבונות יהודית.