"בית המשפט שם דגש על העובדה כי זכות השימוע היא חשובה ומבחינתו היה על המשטרה לשמוע את הנפגע לפני הביטול"

סיפור ראשון: מאבטח, פוסט אחד – ושתי החלטות

בפסק דין שניתן לאחרונה במחוזי מרכז, דובר על לוחם משוחרר, שעבד כמאבטח חמוש. הוא פרסם פוסט טיפשי ומתלהם ברשת, עם הנשק הפרטי שלו. לא חכם – אבל גם לא אירוע שבו נשלף נשק, לא שימוש, ולא פגיעה באיש. עבר זמן. בינתיים הוא סיים קורס מאבטחים והתחיל עבודה כמאבטח חמוש על הצד הטוב ביותר מבלי שאף גורם או גוף אמרו שיש בעיה. אמנם רישיונו הפרטי בוטל קודם, אך לא רישיונו הארגוני עימו עובד ואז חודשים אחרי, ביום אחד – בוטל הרישיון הארגוני. בלי שימוע. בלי טלפון. בלי “בוא נדבר”.

בית המשפט אמר משהו מאוד פשוט: אפשר להבין חשש, אבל אי אפשר להתעלם מהקשר – הנשק הארגוני לא היה קשור לפוסט. האדם עבד חודשים עם נשק בפיקוח. ואם באמת היה מסוכן – למה אפשרתם לו להמשיך לעבוד? והשאלה הכי חשובה – למה לא ערכתם לו שימוע לפני שלקחתם לו את הרישיון? בית המשפט שם דגש על העובדה כי זכות השימוע היא חשובה ומבחינתו היה על המשטרה לשמוע את הנפגע לפני הביטול. בסופו של דבר, בית המשפט קיבל את העתירה במלואה והחייל המצטיין שב לעבודתו.

סיפור שני: שלושים שנה ונגמר בלי אזהרה

בפסק דין אחר, מבאר שבע, מדובר באדם מבוגר, מחזיק ברישיון עשרות שנים ואז, סכסוך משפחתי, תלונה, הנשק נתפס – וזה בסדר. זהירות מיידית זה לגיטימי. אבל חודשים אחר כך, כשהתיק נסגר, בלי כתב אישום, הרישיון בוטל. שוב, בלי שימוע. כאן בית המשפט היה אפילו חד יותר: התלייה מיידית? לפעמים אין ברירה. אבל ביטול קבוע – זה כבר סיפור אחר. כשאין דחיפות, כשעבר זמן, כשיש לאדם מה להגיד, צריך לעצור, להקשיב ולקבל החלטה אחרי שמכירים את כל התמונה. במקרה הזה, במקסימום דובר בדחיפה וכשאר זה משתלב ביתר הנתונים האישיים, משך זמן נשיאת נשק ללא תקלות קודמות הרי שאין זה סביר לקבוע כי יש מסוכנות ברף הנדרש לביטול רישיון קיים.

בית המשפט במקרה הזה גם הבהיר מבחינתו – ערר בדיעבד לא מחליף שימוע מראש. אי אפשר קודם להחליט – ואז להגיד “תכתוב לנו למה זה לא בסדר".