
19.6: הפנינג יורים במטווח חבצלת
פתחו יומנים ושמנו את האקדחים, כי יום שישי ה-19 יוני, מטווח חבצלת שברחובות יערוך הפנינג יורים ענק עם שלל פעילויות ובשיתוף ISRAEL BALLISTICS, הרשמו והשתתפו בהגרלות שוות
// כתב:
// צילום:
שתפו את הכתבה:
כנסו והרשמו למועדון החברים של ISRAEL BALLISTICS
עקבו אחר ערוץ היוטיוב של ISRAEL BALLISTICS
מדינת ישראל אוהבת להכריז מלחמה על נשק. מבצעי אכיפה, הודעות דרמטיות, החרמות, שלילות רישיון והצהרות בלתי פוסקות על ״מבצעי אכיפה של מאבק בנשק״ הפכו בשנים האחרונות לחלק קבוע מהשיח הציבורי. אלא שמתחת לכותרות מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר ולעיתים נדמה כי המאבק מופנה דווקא כלפי האנשים הלא נכונים.
אין מחלוקת שעבירות נשק חמורות מחייבות אכיפה נחושה. סחר בנשק, הברחות, החזקת אמל״ח בלתי חוקי בידי ארגוני פשיעה ועבריינים אלימים, ירי ברחובות ונשק שמסתובב בידיים עברייניות הם איום ממשי על ביטחון הציבור. מול התופעות האלה המדינה חייבת לפעול בכל הכוח, באמצעות חקירות עומק, פעילות מודיעינית, סוכנים סמויים, איסוף ראיות והגשת כתבי אישום חמורים. שם באמת נמצא לב הבעיה.
הקושי מתחיל במקום אחר לחלוטין. בשנים האחרונות הפכה החרמת נשק מאזרחים בעלי רישיון לנוהל כמעט אוטומטי, גם במקרים שאינם נמצאים בלב עבירות הנשק החמורות. די לעיתים בתלונה על איומים, סכסוך משפחתי, ויכוח רגעי, אירוע נקודתי או תיק שנפתח סביב נסיבות שאינן מצביעות בהכרח על מסוכנות ממשית, כדי שהנשק יילקח באופן מידי. פעמים רבות הדבר נעשה עוד לפני שהוגש כתב אישום, לעיתים כאשר אין אינדיקציה ממשית למסוכנות, ולעיתים כאשר כבר בתחילת הדרך ברור שמדובר באדם נורמטיבי, המחזיק ברישיון נשק כדין במשך שנים.
ומה שמטריד לא פחות הוא מה שקורה לאחר מכן. בפועל, כמעט בכל תיק שבו אני מייצגת אדם נורמטיבי בעל רישיון נשק, גם כאשר מדובר בעבירות שאינן מהחמורות ולעיתים גם כאשר מדובר בתיקים שבסופו של דבר נסגרים ללא כתב אישום, הנשק נלקח באופן כמעט אוטומטי. אלא שסגירת התיק אינה סוף הסיפור. במקרים רבים הנשק אינו מוחזר גם לאחר שהמדינה עצמה מחליטה שאין מקום להליך פלילי. האזרח נדרש לפתוח במאבק חדש לחלוטין, הכולל פניות מנהליות, עררים, עתירות והליכים נפרדים, רק כדי לקבל בחזרה רכוש שהוחזק כחוק מלכתחילה.
כך נוצרת פגיעה משמעותית בזכויות עוד לפני שהוכחה עבירה כלשהי, ולעיתים גם לאחר שהתיק הפלילי מסתיים ללא כתב אישום. התחושה היא שלא אחת עצם קיומו של נשק חוקי בידי אזרח הופך בעיני המערכת לבעיה בפני עצמה. במקום לבחון מסוכנות קונקרטית, נסיבות אישיות, טיב התלונה, עבר פלילי, אופן החזקת הנשק והאם באמת קיימת סכנה לציבור, נוצר מנגנון כמעט אוטומטי: נפתח תיק, הנשק נלקח, והאזרח הוא זה שיצטרך לרדוף אחרי המדינה כדי להוכיח שמותר לו לקבל בחזרה את מה שהיה שלו כדין.
ובאותו זמן ממש מתקיים בישראל שוק נשק פלילי עצום ומסוכן באמת. לא מדובר באקדח שמוחזק כחוק בכספת של אזרח שעבר בדיקות וקיבל רישיון, אלא בעולם אחר לחלוטין של גלוקים בלתי חוקיים, רובי M16 גנובים, קלצ’ניקובים, אמל״ח מוברח, רימונים, מטענים ונשק שמגיע לידיים עברייניות דרך רשתות סחר מאורגנות. זה הנשק שמזין את הירי ברחובות, את החיסולים, את סכסוכי הדמים ואת תחושת אובדן השליטה במרחב הציבורי.
דוחות מבקר המדינה כבר התריעו בעבר על כשל מתמשך בהתמודדות עם תופעת האמל״ח הבלתי חוקי בישראל. גם הנתונים על אירועי הירי והאלימות מלמדים שהנשק שמוביל לפשיעה החמורה ברחובות אינו הנשק החוקי של אזרחים נורמטיביים. החיסולים, הירי לעבר בתים, סכסוכי הפשיעה והאלימות המאורגנת אינם מתבצעים בדרך כלל באמצעות אקדח שהוחזק כדין על ידי אדם שעבר בדיקות, חידש רישיון ופעל לפי כללי האחסנה. הם מתבצעים באמצעות נשק בלתי חוקי, שמסתובב במקומות שבהם המדינה מתקשה הרבה יותר להגיע אליו.
ולכן השאלה איננה האם צריך להילחם בעבריינות נשק. ברור שצריך. מי שמחזיק נשק בלתי חוקי, סוחר בנשק, מבריח אמל״ח או משתמש בו כדי להטיל אימה על הציבור צריך לעמוד לדין בחומרה. השאלה האמיתית היא האם מדיניות האכיפה יודעת להבחין בין עבריין נשק אמיתי לבין אזרח נורמטיבי שנקלע לחקירה, לסכסוך נקודתי או לתלונה שלא בהכרח מצדיקה שלילה מיידית ובלתי מוגבלת של נשקו.
לעיתים נדמה שקל הרבה יותר לפעול מול מי שרשום במערכת, מחזיק רישיון, מוכר לרשויות ונגיש להן, מאשר להתמודד עם השוק הפלילי האמיתי ועם ארגוני הפשיעה שמחזיקים נשק בלתי חוקי בהיקפים עצומים. קל להחרים נשק מאדם שמחזיק אותו כדין. קשה הרבה יותר לאתר את מי שמחזיק נשק שאינו רשום בשום מקום, אינו מדווח לאיש ואינו מתנהל מול שום רשות.
מדינה שמבקשת באמת להילחם באלימות חייבת להפעיל אכיפה נחושה נגד עברייני נשק אמיתיים. אבל באותה נשימה היא חייבת להיזהר מהפיכת החרמת נשק חוקי לכלי אוטומטי, גורף ובלתי מידתי. לא כל תיק חקירה מצדיק החרמת נשק. לא כל תלונה מצביעה על מסוכנות. ולא כל אזרח בעל רישיון צריך למצוא את עצמו נלחם חודשים ארוכים כדי לקבל בחזרה נשק שהוחזק כדין, רק משום שהמערכת מעדיפה לפעול קודם ולבדוק אחר כך.
המבחן של מערכת אכיפה אינו כמה נשקים היא החרימה, אלא האם היא ידעה להבחין בין מי שמסכן את הציבור באמת לבין מי שלא. מלחמה אמיתית בנשק אינה נמדדת בכותרות, במספרים ובמבצעי ראווה. היא נמדדת ביכולת לפגוע בעבריינות הנשק האמיתית בלי לרמוס בדרך אזרחים נורמטיביים.
מהזווית המקצועית שלי כסניגורית, חשוב לומר את הדברים ביושר, אין פתרון אחד שמתאים לכל תיק. כל מקרה נבחן לגופו, לפי חומר הראיות, סוג העבירה, נסיבות האירוע, עברו של החשוד או הנאשם, רמת המסוכנות הנטענת והשלב שבו מצוי ההליך. כאשר מדובר למשל בתיקי אלימות, המטרה הראשונית תהיה לבחון לעומק את חומר הראיות, לבדוק האם ניתן לצמצם את האירוע, להעמיד אותו בפרופורציות הנכונות, להפריד בין גרסה דרמטית לבין ראיות של ממש, ובהמשך לפעול להסדר מרוכך ככל שהדבר מתאים לנסיבות. במקרים רבים אמליץ גם על פנייה להליך טיפולי, לא כצעד טכני, אלא כדי להציג בפני הרשויות ובית המשפט תמונה מלאה יותר של האדם, של לקיחת אחריות כאשר היא נדרשת, של הפחתת מסוכנות ושל שינוי ממשי. חוות דעת טיפולית חיובית יכולה להיות משמעותית מאוד, הן בהליך הפלילי והן בהמשך הדרך.
במקרים מתאימים, ובוודאי כאשר הראיות חלשות, כאשר מדובר באדם נורמטיבי, כאשר הנזק הראייתי או הציבורי נמוך או כאשר נסיבות התיק מצדיקות זאת, ניתן וצריך לשקול גם בקשה לסגירת התיק, שינוי עילת סגירה, הימנעות מהעמדה לדין או אפילו בקשת חנינה, הכול לפי העניין והשלב המשפטי המתאים. אם למשל מדובר באירוע הקשור בסמים, נכון יהיה לעיתים להציג כבר בתוך ההליך הפלילי אינדיקציות לניקיון מסם, בדיקות מתאימות, טיפול, יציבות תעסוקתית ומשפחתית וכל נתון שיכול ללמד שהאירוע אינו משקף מסוכנות מתמשכת.
חשוב להבין שההליך של החזרת הנשק הוא בדרך כלל הליך משני ומאוחר יותר להליך הפלילי, והוא מושפע ממנו מאוד. לכן, מי שמבקש להחזיר נשק שנלקח ממנו, לא יכול להתייחס לכך כאל בקשה טכנית בלבד. צריך לנהל נכון את התיק הפלילי עצמו, כבר מהשלבים הראשונים, משום שהדרך שבה יוצג האירוע, חומרת העבירה, עילת הסגירה, קיומו או היעדרו של טיפול, שאלת המסוכנות וההתרשמות מהאדם, כל אלה ישפיעו בהמשך גם על הסיכוי לקבל את הנשק בחזרה.
לכן בעיניי, הדרך הנכונה אינה להילחם רק על הנשק ובטח לא להתחיל מזה. הדרך הנכונה היא לנהל את התיק כולו בצורה חכמה, מדויקת ואסטרטגית. קודם לצמצם את הנזק הפלילי, לבנות תשתית ראייתית ואישית נכונה, לטפל במה שצריך לטפל בו, ורק לאחר מכן לפעול באופן מסודר מול הגורמים המנהליים להשבת הנשק. מי שמדלג על השלב הזה עלול לגלות שגם אם התיק הפלילי הסתיים, המדינה עדיין תמשיך לטעון למסוכנות ותסרב להשיב את הנשק. חשוב להדגיש, שגם אם התיק ייסגר, למשטרה עדין יש זכות להתנגד להחזרת הנשק, וכאן מתחיל הליך אחר של עתירה וכיו״ב – וחשוב להבין, הם עדין ישענו על החומר בתיק הפלילי, על העדויות, על חוות הדעת וכו.
אתר האינטרנט של עו"ד שלי היאט
עמוד הפייסבוק של עו"ד שלי היאט

שתפו את הכתבה:

פתחו יומנים ושמנו את האקדחים, כי יום שישי ה-19 יוני, מטווח חבצלת שברחובות יערוך הפנינג יורים ענק עם שלל פעילויות ובשיתוף ISRAEL BALLISTICS, הרשמו והשתתפו בהגרלות שוות

ליצרנית הנשק האוסטרית יש פילוסופיית ייצור ברורה. אז תהינו מה היה קורה אם הצוות של גסטון היה מחליט לפלוש גם לשוק ה-1911\2011

האם פגשנו הרגע את השיבוט הכי יקר לגלוק? האם המקור עדיין טוב יותר? המבחן ל-ZEV הנדיר והיקר חשף אקדח פנומנלי עם סיפור מעניין

פתחו יומנים ושמנו את האקדחים, כי יום שישי ה-19 יוני, מטווח חבצלת שברחובות יערוך הפנינג יורים ענק עם שלל פעילויות ובשיתוף ISRAEL BALLISTICS, הרשמו והשתתפו

ליצרנית הנשק האוסטרית יש פילוסופיית ייצור ברורה. אז תהינו מה היה קורה אם הצוות של גסטון היה מחליט לפלוש גם לשוק ה-1911\2011

האם פגשנו הרגע את השיבוט הכי יקר לגלוק? האם המקור עדיין טוב יותר? המבחן ל-ZEV הנדיר והיקר חשף אקדח פנומנלי עם סיפור מעניין



תגובה אחת
תופעה מוכרת וכואבת מאד. לסיכום – ידע כל בעל רשיון נשק שיש לו כדור אחד להוציא כל חייו. וגם אם הכדור הזה יהיה מוצדק לחלוטין מכל בחינה משפטית ויתקיימו בו כל התנאים וכו' קרוב לוודאי שאת האקדח שלו הוא לא יראה יותר. במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב "אבירי החוק" הפרוגרסיביים יתפרו לו גם תיק פלילי.