כנסו והרשמו למועדון החברים של ISRAEL BALLISTICS

עקבו אחר ערוץ היוטיוב של ISRAEL BALLISTICS

מדינת ישראל אוהבת להכריז מלחמה על נשק. מבצעי אכיפה, הודעות דרמטיות, החרמות, שלילות רישיון והצהרות בלתי פוסקות על ״מבצעי אכיפה של מאבק בנשק״ הפכו בשנים האחרונות לחלק קבוע מהשיח הציבורי. אלא שמתחת לכותרות מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר ולעיתים נדמה כי המאבק מופנה דווקא כלפי האנשים הלא נכונים.

אין מחלוקת שעבירות נשק חמורות מחייבות אכיפה נחושה. סחר בנשק, הברחות, החזקת אמל״ח בלתי חוקי בידי ארגוני פשיעה ועבריינים אלימים, ירי ברחובות ונשק שמסתובב בידיים עברייניות הם איום ממשי על ביטחון הציבור. מול התופעות האלה המדינה חייבת לפעול בכל הכוח, באמצעות חקירות עומק, פעילות מודיעינית, סוכנים סמויים, איסוף ראיות והגשת כתבי אישום חמורים. שם באמת נמצא לב הבעיה.

הקושי מתחיל במקום אחר לחלוטין. בשנים האחרונות הפכה החרמת נשק מאזרחים בעלי רישיון לנוהל כמעט אוטומטי, גם במקרים שאינם נמצאים בלב עבירות הנשק החמורות. די לעיתים בתלונה על איומים, סכסוך משפחתי, ויכוח רגעי, אירוע נקודתי או תיק שנפתח סביב נסיבות שאינן מצביעות בהכרח על מסוכנות ממשית, כדי שהנשק יילקח באופן מידי. פעמים רבות הדבר נעשה עוד לפני שהוגש כתב אישום, לעיתים כאשר אין אינדיקציה ממשית למסוכנות, ולעיתים כאשר כבר בתחילת הדרך ברור שמדובר באדם נורמטיבי, המחזיק ברישיון נשק כדין במשך שנים.

ומה שמטריד לא פחות הוא מה שקורה לאחר מכן. בפועל, כמעט בכל תיק שבו אני מייצגת אדם נורמטיבי בעל רישיון נשק, גם כאשר מדובר בעבירות שאינן מהחמורות ולעיתים גם כאשר מדובר בתיקים שבסופו של דבר נסגרים ללא כתב אישום, הנשק נלקח באופן כמעט אוטומטי. אלא שסגירת התיק אינה סוף הסיפור. במקרים רבים הנשק אינו מוחזר גם לאחר שהמדינה עצמה מחליטה שאין מקום להליך פלילי. האזרח נדרש לפתוח במאבק חדש לחלוטין, הכולל פניות מנהליות, עררים, עתירות והליכים נפרדים, רק כדי לקבל בחזרה רכוש שהוחזק כחוק מלכתחילה.

"במקרים רבים הנשק אינו מוחזר גם לאחר שהמדינה עצמה מחליטה שאין מקום להליך פלילי"

כך נוצרת פגיעה משמעותית בזכויות עוד לפני שהוכחה עבירה כלשהי, ולעיתים גם לאחר שהתיק הפלילי מסתיים ללא כתב אישום. התחושה היא שלא אחת עצם קיומו של נשק חוקי בידי אזרח הופך בעיני המערכת לבעיה בפני עצמה. במקום לבחון מסוכנות קונקרטית, נסיבות אישיות, טיב התלונה, עבר פלילי, אופן החזקת הנשק והאם באמת קיימת סכנה לציבור, נוצר מנגנון כמעט אוטומטי: נפתח תיק, הנשק נלקח, והאזרח הוא זה שיצטרך לרדוף אחרי המדינה כדי להוכיח שמותר לו לקבל בחזרה את מה שהיה שלו כדין.

ובאותו זמן ממש מתקיים בישראל שוק נשק פלילי עצום ומסוכן באמת. לא מדובר באקדח שמוחזק כחוק בכספת של אזרח שעבר בדיקות וקיבל רישיון, אלא בעולם אחר לחלוטין של גלוקים בלתי חוקיים, רובי M16  גנובים, קלצ’ניקובים, אמל״ח מוברח, רימונים, מטענים ונשק שמגיע לידיים עברייניות דרך רשתות סחר מאורגנות. זה הנשק שמזין את הירי ברחובות, את החיסולים, את סכסוכי הדמים ואת תחושת אובדן השליטה במרחב הציבורי.

דוחות מבקר המדינה כבר התריעו בעבר על כשל מתמשך בהתמודדות עם תופעת האמל״ח הבלתי חוקי בישראל. גם הנתונים על אירועי הירי והאלימות מלמדים שהנשק שמוביל לפשיעה החמורה ברחובות אינו הנשק החוקי של אזרחים נורמטיביים. החיסולים, הירי לעבר בתים, סכסוכי הפשיעה והאלימות המאורגנת אינם מתבצעים בדרך כלל באמצעות אקדח שהוחזק כדין על ידי אדם שעבר בדיקות, חידש רישיון ופעל לפי כללי האחסנה. הם מתבצעים באמצעות נשק בלתי חוקי, שמסתובב במקומות שבהם המדינה מתקשה הרבה יותר להגיע אליו.

ולכן השאלה איננה האם צריך להילחם בעבריינות נשק. ברור שצריך. מי שמחזיק נשק בלתי חוקי, סוחר בנשק, מבריח אמל״ח או משתמש בו כדי להטיל אימה על הציבור צריך לעמוד לדין בחומרה. השאלה האמיתית היא האם מדיניות האכיפה יודעת להבחין בין עבריין נשק אמיתי לבין אזרח נורמטיבי שנקלע לחקירה, לסכסוך נקודתי או לתלונה שלא בהכרח מצדיקה שלילה מיידית ובלתי מוגבלת של נשקו.

לעיתים נדמה שקל הרבה יותר לפעול מול מי שרשום במערכת, מחזיק רישיון, מוכר לרשויות ונגיש להן, מאשר להתמודד עם השוק הפלילי האמיתי ועם ארגוני הפשיעה שמחזיקים נשק בלתי חוקי בהיקפים עצומים. קל להחרים נשק מאדם שמחזיק אותו כדין. קשה הרבה יותר לאתר את מי שמחזיק נשק שאינו רשום בשום מקום, אינו מדווח לאיש ואינו מתנהל מול שום רשות.