קום המדינה והשנים הבאות

מיד עם קום המדינה בשנים 1947-1948 השר בכור שלום שטרית 1948-1967 (השר שכיהן בתפקיד למשך הזמן הארוך ביותר), מפא"י, שר המשטרה הראשון, קבע הגבלות ראשוניות על נשיאת נשק בישראל בחקיקה – חוק כלי הירייה 1949. חוק זה קבע לראשונה במדינה הצעירה איסור גורף להחזקה ובעלות על נשק ללא רישיון לצד פיקוח משטרתי קפדני. היחידים שזהו לאישור נשיאת נשק היו כאלה שלהם נקבעה זכאות בשל "צורך בטחוני". כל זאת מתוך החשש שכלי נשק רבים שהיו בידי התושבים לפני קום המדינה, ישמשו לפעולות לא חוקיות. עד 1950, נרשמו 10,000 בעלי זכאות לנשיאת נשק בלבד, לא כולל כוחות הביטחון. בשנים 1967-1969 בתקופת השר אליהו ששון (מפא"י) לא נרשמו שינויים למדיניות המשרד.

השרים אליהו ששון ושלמה הילל, המערך, 1969-1977, הנהיגו המשך על מגבלות נשיאת נשק אזרחי וקבע כי רק העוסקים באבטחה יוכלו לשאת נשק בישראל. כל זאת למרות שנים קשות במיוחד מהבחינה בטחונית, עם הפיגוע הקשה במעלות ושאר פעולות טרור. השרים הנהיגו אכיפה מוגברת כלפי נשק אזרחי, כולל החרמות רבות והשמדות, מתוך המטרה למנוע מקרי אלימות פוליטית ואזרחית. הגבלות אלה צמצמו את הזכאות לכלי נשק לכדי 50,000 אזרחים בלבד. בין 1977 ל-1984 המשרד בוטל והועבר תחת אחריות משרד הפנים. בשנת 1984 הוקם המשרד מחדש תחת השר חיים בר-לב עד 1990 אז הוחלף על ידי השר רוני מילוא עד 1992 ולא נרשמו שינויים במדיניות המשרד. בשנים אלה נמנו כ-100,000 חמושים בישראל, רובם יוצאי כוחות הביטחון.

לכל אורך השנים, מ-1992 ועד 1999 בכהונתם של השר משה שחל, השר עוזי ברעם ואף אביגדור קהלני, תפקד המשרד תחת לחץ ציבורי משמעותי בעקבות גל הפיגועים, מה שהוביל להקלה מסוימת בישובים פריפריאליים, אך רק לאזרחים ספציפיים בעלי "עילה קונקרטית" לזכאות לנשק.

בתקופת שלמה בן עמי (ישראל אחת-העבודה) 1999-2001 ועוזי לנדאו, ישראל בעליה 2001-2003 קבעה וועדה בין משרדית את הוספת חובת דיווח של אנשי מקצוע (כגון עובדי בריאות הנפש ועובדים סוציאליים) על מסוכנות של מבקש רישיון או מחזיק נשק. בנוסף לכך, בתקופת עוזי לנדאו, התקיימו דיונים מתמשכים על אבטחה פנימית ופשיעה, והיו יוזמות שונות לאכיפת נשק בלתי חוקי.

בין השנים 2003 ועד 2009, בהם כיהנו בתפקיד צחי הנגבי הליכוד 2003-2004, גדעון עזרא הליכוד 2004-2006, אבי דיכטר קדימה 2006-2009 (למרות היותו דמות ביטחונית ובתקופת פיגועים). בתקופת כהונתו של יצחק אהרונוביץ, ישראל ביתנו, 2009-2015, נרשמו הקלות מסוימות בנשיאת נשק אזרחי, אך גם הכריז על "מדיניות צמצום כלי הירייה המוחזקים בידי הציבור" ועל החמרת הפיקוח. מטרת המדיניות הייתה לצמצם את תפוצת הנשק הקל במרחב האזרחי.

גלעד ארדן, הליכוד, 2015-2020, נכנס לתפקידו בתקופת אינטיפדת הסכינים, מה שהוביל לשינוי מדיניות מ"מצמצמת" ל"מאזנת". בתחילת הדרך החזיר ארדן את האפשרות למאבטחים לשאת את נשק האבטחה שלהם מחוץ למקום העבודה. מאוחר יותר, באוגוסט 2018 הוכרז על שינוי התבחינים המרחיב את מעגל הזכאים להגיש בקשה לרישיון לכ-600 אלף אזרחים. לפי שינוי זה, כל בוגר שירות צבאי קרבי רובאי 07 ומעלה, כולל קצינים ונגדים, הפך לזכאי להגיש בקשה לנשק אזרחי. המהלך נועד להגדיל את מספר "האזרחים המיומנים" במרחב. שינוי זה רשם עליה של כ-100,000 במספר הרישיונות החדשים, לכדי כ-270,000 בעלי רישיונות בכל המדינה. מהלך זה לווה בביקורת רבה, בעקבות מעל ל-35 מקרי אלימות ורצח עם כלי נשק. אחריו, בתקופת השר אמיר אוחנה, הליכוד 2020-2021, לא נרשמו שינויים במדיניות.

השר עומר בר לב, העבודה, 2021-2022, הנהיג דווקא מדיניות הקורא חזרה לצמצום הנשק האזרחי במרחב הציבורי. בר-לב הצהיר על רצון להחזיר את תהליך קביעת הקריטריונים לסדירה ולחוקיות – ביקש שהקריטריונים יקובעו בחקיקה משנית במקום בצווים אד־הוק של השר הקודם. בפועל, המשרד תחתיו הודיע שהוא יפעל לקבוע קריטריונים מחייבים ופתח דיונים למקד את הקריטריונים לזכאות לנשק. הוא העניק דגש על מקרי אלימות במשפחה וחיזק את הפיקוח על נשק מאבטחים שאינם בתפקיד. עם זאת, חלק מההקלות של קודמיו (כמו הרשאת שומרים לקחת נשק הביתה) לא בוטלו מידית. בתקופתו נרשמה ירידה של כ-20 אחוזים במספר בעלי הרישיונות שוויתרו עליו מרצון או מהכרח.