לפני זמן לא רב, אחרי שנים של התמודדות עם מחלה כרונית הקשורה בהפרעות אכילה והחלטה אמיצה להתאשפז מיוזמתה בבית חולים פסיכיאטרי כדי לשפר את מצבה, גילתה נדיה ביום אחד יבש במיוחד שמדינת ישראל החליטה שהיא מסוכנת מדי בשביל לשאת נשק. בלי שימוע, בלי הסבר, רק "המלצת משרד הבריאות" כללית. רישיון הנשק נשלל, והספרנית מהקיבוץ בעוטף הפכה על הנייר למישהי שלא ראויה להגן על עצמה ועל משפחתה.

נדיה לא השתנתה ביום ההוא. אותה אישה אחראית, אותה חשיבה חדה כתער, אותה מודעות לעצמה – רק שרישיון הנשק נלקח ממנה. שני רופאים פסיכיאטרים מומחים שמכירים אותה מעל 20 שנה, בהם מנהל המחלקה להפרעות אכילה שבה אושפזה, כתבו במפורש שאין שום מניעה שתמשיך להחזיק נשק, שמחלתה משפיעה על משקל, לא על שיקול דעת, לא על הבחנה בין טוב לרע, ולא על היכולת לנהוג באחריות עם כלי ירייה. אבל בקובץ האקסל של האגף, המחלה שלה הוכרה כ"בעייה נפשית", ומכאן הדרך לשלילת רישיון הייתה קצרה.

בערר שהגשנו בשמה הדגשנו את מה שהמערכת נוטה לפעמים לשכוח: יש הבדל תהומי בין מי שסובל מהפרעת אכילה או מאבחנה פסיכיאטרית כרונית – אבל מתפקד היטב ובאופן צלול לחלוטין, לבין מי שמסוכן לעצמו או לאחרים וסובל מפגיעה בבוחן המציאות. יש גם הבדל בין מי שמסובל ממחלה נפשית ומבקש רישיון לראשונה בחייו לבין שלילה של רישיון שקיים כבר שנים רבות לאישה חמושה – בלי כל אירוע חריג. לפי הפסיקה, כשיש רישיון קיים – יכולת ביטול הרישיון צריכה להיעשות במשורה ורק לנוכח ראיות משמעותיות למסוכנות.

בסופו של דבר, אחרי שהונחו על השולחן כל המסמכים, חוות הדעת והפסיקה שהצגנו בערר – הוחלט שחרף המחלה שממנה נדיה סובלת, היא כשירה לחלוטין לשאת נשק. הרישיון הוחזר, והספרנית מהקיבוץ חזרה להיות מה שהייתה תמיד: אזרחית אחראית שמחזיקה נשק ברישיון, לא איום סטטיסטי.

הסיפור של נדיה מזכיר עד כמה קל לקטלג מתמודדי נפש וחולים כרוניים כ"מסוכנים" על בסיס כותרת במחשב, ועד כמה חשוב שמי שנפגע מהחלטה כזו לא יוותר. לפעמים כל מה שהמערכת צריכה כדי לשנות כיוון הוא שתהיה מולה תמונה מלאה, ולא רק שורת קוד במרשם רפואי.

עמוד הפייסבוק של דורון ברקת

אתר המשרד של דורון ברקת